שיטות שונות לקביעת ערך הנכס 
באופן כללי, קיימות 3 גישות מרכזיות מקובלות בישראל עבור הערכת שווי נכס, ואלו משתנות בהתאם לסוג הנכס, אופי השימוש בו ותנאי השוק הרלוונטיים: 

• שיטת ההשוואה – בעת הערכת נכסי מגורים ייעשה כמעט תמיד שימוש בגישה זו, והיא גם העדיפה בנכסים מסחריים ואחרים. השומה מבוססת על בחינת עסקאות דומות, אשר נעשו לגבי נכסים דומים בסביבה, ועל השוואה ביניהן לבין הנכס המדובר.
• שיטת העלות – יתרונה של השיטה הקודמת נעוץ בהערכה ריאלית התואמת לעסקאות מהעת האחרונה, ולוקחת בחשבון שינויים והבדלים במבנה וסביבתו. יחד עם זאת, לעיתים אין בנמצא עסקאות הולמות להשוואה, בין מפני שאין נכסים דומים במקום, או למשל במקרה של הרחבה ביישוב חדש בה עדיין לא התקיימה עסקת נדל"ן. על כן, במקרים אלו יש לחשב את סך מרכיבי השווי אשר כוללים את ערך הקרקע ואת המבנה עצמו. לצורך חישוב ריאלי ועדכני מפחיתים מערך המבנה מספר אלמנטים, כגון התיישנות תשתיות לאורך השנים, סטנדרט בנייה מיושן או אי התאמה לסביבה. כך ניתן לקבל את הערך הסופי גם ללא השוואה לעסקאות דומות.
• שיטת היוון ההכנסות – בשיטה זו המכונה גם "גישה כלכלית" נעשה לרוב שימוש בעת שומות להערכת נכסים מניבים. על מנת לתת הערכה מדויקת של שווי נכס במקרה זה, מהוונים את תזרים ההכנסות המופקות משכירויות בבניין בהתאם לתשואות המקובלות בשוק בעת הנוכחית, ובהשוואה לנכסים דומים. 

הערכת נכסים מבוססת על שוויו הכלכלי של הנכס בהתאם לשיטות המתוארות לעיל, ובנוסף לכך שמאי המקרקעין מבצע עוד מספר פעולות על פי צורך. לדוגמא, השמאי עשוי לבדוק את סביבת הנכס מבחינת תשתיות קיימות ותוכניות פיתוח להמשך, את רישיונות הבנייה על התאמתם לשטח או חריגות קיימות, את האפשרויות התכנוניות בנכס כגון הוספת חדרים ומרפסות, וכן מיסים והיטלים הכרוכים בעסקת הנדל"ן, ואף בדיקות משפטיות בסיסיות הנוגעות לבעלות על הנכס, מצב רישומו והיעדר שעבודים